פסק-דין בתיק ע"א 4795-01-11

א.         בפנינו ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופטת א. פריאל), מיום 26.10.10 בתיק אזרחי 698-02-09, לפיו נצטווה המערער לפנות את הנכס השייך למשיבים, ולהחזיר את החזקה בו לידי המשיבים.

ב.         הנסיבות הצריכות לענין הינן בתמצית אלה:

המשיבים הם הבעלים של נכס ברח' העצמאות 60 קרית אתא.

המערער הוא דייר מוגן, לפי הסכם שכירות מוגנת מיום 1.5.1980, בחנות נעליים בשטח של כ-32 מ"ר בקומת הקרקע של הבנין (להלן: "המושכר").

המשיבים הגישו כנגד המערער תובענה לפינוי, ולאחר שמיעת ראיות, נעתר בית משפט קמא לתובענה זו.

ג.          בית המשפט קבע כי המערער הפר את התחייבויותיו על פי דין משלא שילם את חלקו בעלות התיקונים שבוצעו בבנין.

בנוסף קבע בית משפט קמא שהמערער סירב לשלם את דמי השכירות בחודשים יולי עד ספטמבר 2006 ועקב התראה מבעל הבית והתאחדות בעלי בתים שילם דמי שכירות אלה רק ביום 19.10.06. גם בהמשך איחר המערער בתשלום דמי השכירות בגין החודשים אפריל עד ספטמבר 2007.

החל מחודש אוקטובר 2007 חדל המערער מלשלם דמי שכירות (סעיף 20 בפסק דינו של בית משפט קמא).

נקבע בפסק הדין שהמערער הפר את חוזה השכירות שעה שחדל מלשלם את דמי השכירות. 

עוד קבע בית משפט קמא כי התנהגות המערער נוגדת את המוסכם לפי תנאי הסכם השכירות, ויש בהתנהגות זו כדי לגרום להפרעה לשאר הדיירים בבנין (סעיף 27 של פסק הדין).

ד.         בית משפט קמא הגיע למסקנה שהתקיימו עילות הפינוי אשר בסעיפים 131 (1), 131 (2), וכן 131 (5) של חוק הגנת הדייר.

באשר לסעד מן הצדק קבע בית משפט קמא שהמערער לא עתר לקבלת סעד מן הצדק ולכן אין בית המשפט מוסמך לשקול האם בנסיבות המקרה, וחרף הפרותיו של המערער, מוצדק להעניק לו סעד מן הצדק.

ה.         את תביעת המשיבים לתשלום פיצוי מוסכם בגין האיחור בפינוי המושכר דחה בית משפט קמא מן הטעם שרק עם מתן פסק הדין של פינוי קמה חובת הדייר לפנות את המושכר וכן דחה בית משפט קמא את תביעת המשיבים לתשלום פיצויים בגין נזקים שנגרמו למושכר במרוצת תקופת השכירות.

ו.          תוצאת פסק דינו של בית משפט קמא היתה שהמערער נצטווה לפנות את המושכר כשהוא פנוי מכל אדם וחפץ השייך לו, אך ניתנה למערער אורכה בת שנה לפינוי המושכר אם ישלם בתוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין לידיו את חוב דמי השכירות מאוקטובר 2007 ועד ליום מתן פסק הדין, וכן את חובו בגין עלות התיקונים, שאם לא כן, יהא עליו לפנות את המושכר בתוך 90 יום ממועד המצאת פסק הדין לידיו.

ז.          על פסק דין זה מוגש ערעורו של המערער המונח בפנינו, אשר טוען כי לאחר מתן פסק הדין ביצע הוא את הוראות פסק הדין בכל הנוגע לתשלומים הכספיים ושילם את מלוא חובו למשיבים, וכן נטען שפרט לאי-תשלום דמי השכירות, שסיבותיה שנויות במחלוקת, לא התקיימו שתי העילות הנוספות אותן מנה בית המשפט בפסק דינו. כן טוען המערער ששגה בית משפט קמא משלא העניק למערער סעד מן הצדק.

נטען גם שהמערער היה בלתי מיוצג בבית משפט קמא ולכן היה על בית המשפט להסביר לו את האפשרות לקיום סעד מן הצדק והצורך להעלותו בשלב הגשת כתב ההגנה.

ח.         באשר לאי-תשלום דמי השכירות טוען המערער שהמשיב נהג להגיע לחנותו לצורך קבלת דמי השכירות אחת לשלושה חודשים, וכך היה משנת 1980 עד שנת 2006. באמצע שנת 2006 בחר המשיב להפסיק להגיע לחנות למרות שקיבל מכתב מן המערער המבקש ממנו להגיע ולקבל את המגיע לו.

לטענת המערער בעל הבית בהתנהגותו היה מעוניין ביצירת הפרת ההסכם על ידי הדייר, ולא בקיומו.

נטען גם שהמערער כבן 72, החנות היא מקור פרנסה יחיד לו ולרעייתו, ומקור תעסוקתו היחיד, וכי הנזק שייגרם למערער עקב מתן צו הפינוי עולה לאין שיעור על הנזק שייגרם למשיבים מחמת אי-מתן הצו המבוקש.